ניצה טולדנו

ניצה טולדנו
סרף "אוכל" בהנחיית ניצה, במדיטק בחולון, 4.12.17. 
מעגל אחד מבין שלושה
🔄🔄🔄
"פעם היינו שני ילדים של אמא ואבא , ומשפחה של מלא בלגנים של שואה ותקומה.אני זוכר שכשהיית בת חמש ואני בן עשר , אמא התעקשה להאכיל אותך כדי שלא תהיי רזה כמו בשואה.כל ארוחה הפכה לסיוט, כי התחלת להקיא…"
כך,עם הספדו של שלמה ארצי לאחותו ,נאוה סמל, יום לאחר מותה ,פתחתי את סרף "אוכל" במעגל אחד מופלא מבין שלושה במדיטק בחולון.
למוטיב האוכל יש קונוטציות רבות במיוחד בפן היהודי….
מודה …שהשואה עמדה לנגד עיני בהערכות לסרף.
ציפיתי ל"על אוכל ושואה" ל"חוסר אוכל"….
ו…..
היה לנו ערב משגע , ערב שמח , ערב של "זיכרון מבורך" כמו שמזמר אהוד בנאי בשינוי קל…
מעגל של עשרה – מתוכם ארבעה חדשים , אחת "טירונית" ……
מעגל אחד מתוך שלושה …
חנה פתחה עם טקסט מדליק של ואלר נובארינה – "איגרת לשחקנים" מתוך "תאטרון הדברים"..
היצרים הראשוניים הקשורים באוכל – קולות ….
"העיוור צריך לשמוע את הפצפוץ והבליעה…לעיסה,מציצה,בליעה….לגמוע,לינוק,לבלוע,תקלוט,תאכל,תלעס,שאיפה יבשה,תלעס,תלעס,קניבל…איי,איי!"
תוך דקות מצאנו את עצמנו סביב השולחן דוגמים קולות לעיסה ושאיבת מרק או תה…
מיד התפתחה שיחה על תרבויות אחרות בהן "קוד הקולות" הוא הכרה בטיב הארוחה ולא סמן להעדר נימוס…
ובקלות גלשנו ליצר ואוכל , סקס ואוכל, ל"דונה פלור נשואה לשניים " ולמרצ'לו מאסטרויאני עם "הזלילה הגדולה" ולזכרון ילדות מהפנט של סילבי על איש , השותה תה כאילו סילון זורם אל גרונו …
נגה , חדשה בבוק סרפינג , העלתה על כתב סיפורי מסע קולינרי תרבותי בפרובאנס…
ריתקה אותנו בסיפורי "תלמה לואיז" שיצאו להכיר את העולם דרך אוכל…שהרי כפי שכתבה בכתיבה משובחת – אוכל ותרבות "סרוגים זה בזה"…
פגשנו כבוד לאוכל , לסועד , למקצוע המלצרות…
התענגנו על תאורי אוכל מתפצפצים בפה , על תפריטי אל לה ק'ארט…
פגשנו את פאני , העכברונית הלבנה🐭 השוכנת בשלוות עולמים באחת ממסעדות משליין באזור (כנראה קרובה רחוקה של רטטוי)..
כמה צחוק עוררה כתיבתה המרעננת וכמה זכרונות צפו…
שולחן אוכל , מזנון , ויטרינה…
סבתא פורשת סדינים צחורים ופותחת עלי בצק להכנת בצקניות – "פידיאיקוס" בלדינו ,ומייבשת בשמש תוך גירוש הציפורים עם מגבת מטבח…
וסילבי החלה ללוש על השולחן את הבצק של אימה…. ללטף אותנו בתאורי פתיחתו וליטופו ביד ענוגה ובהמון אהבה..
והזכרון ה"חי" רק נפתח אצל כולנו….על השולחן חיכה לי
סבתא שלי / מיה טבת דיין
"סָבְתָא שֶׁלִּי הִיא
לֶחֶם אָחִיד עִם קִימֶל
וְשִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל
גְּבִינָה לְבָנָה וְלִפְעָמִים
מְלָפְפוֹן
………..
סָבְתָא שֶׁלִּי הִיא אַף פַּעַם לֹא
מוֹנִית, הִיא
שׁוּמִים קְלוּפִים
וְגִבְעוֹלִים עָבִים שֶׁל
פְּרָאסַה, סָבְתָא שֶׁלִּי
לֹא מֵתָה, הִיא כָּל פִּצְפּוּץ שֶׁל
שֶׁמֶן בְּמַחֲבַת, כָּל קְצִיצָה, כָּל
רֵיחַ גֶּשֶׁם מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַמִּטְבָּח"

נדמה כאילו כולם אכלו סביב השולחן את קציצות הפראסה המופלאות ןאת עוגת השמרים הגבוהה שאפתה אמא של חנה ב"וונדרטופ"…..🍰🍩
ושושי הצטרפה לזכרונות עם "ממתק חבושים מתוק" של אסתר אטקין.
"מי אני שאסרב לזיכרון טעם של אמא,
או לאי אלה מנעמים שמציעים החיים…
…טעמים של אמו של מישהו אחר..
משא זכרון על חך ולשון
עוגיית מדלן מאיזמיר
נרקחת אצלי במטבח…"
תאור אקזוטי מופלא וצבעוני – שימוש במילים עזות כמו לבה צהובה מתנועעת , בושם , סומק שמש אנדלוסית,
תנועה בוחשת סובבת עולם…
כמה קסם ויצרים בתאור הכנת ממתק חבושים טורקי – בימברי…🍥🍮
דני הקריא שוב את השיר – המטבח הטורקי הגיע ללשונינו….משא זיכרון שהוא גם מסע זיכרון לחך…
במעבר חד הביאה רותי , חדשה לבוק סרפינג , מאמר של ערן לאור בעיתון הארץ "עשו זאת בעצמכם (יותר גרוע – זה לא יהיה).
מאמר ציני , מחושב מילים , נוקב ומעורר חיוך בו זמנית על תרבות ימינו הנהנתנית , החיה את הפיקציה בכל מיני
בתי אוכל בעלי שמות פלצניים שאין מאחוריהם כל תרבות אוכל …
רותי , שנולדה במרוקו , גדלה בבית , שהמטבח היה הלב והנשמה שלו…
המאמר הוא ההפך הגמור מ"זכרון האוכל" שלה….
כמה יופי בתאוריה את "זכרון הסירים" , את התפריט השבועי – לפי ימים, את המימונה הצבעונית , הטעימה , המזמינה…
התעורר שיח על אוכל ובית , על קוסקוס ונשמה …
נגה שלפה את הנייד ושיתפה בשיחת וואטספ משפחתית מאותו יום על שניצלים פשוטים ופלפל ממולא…
חנה שיתפה בתפריט הפשוט שנכדיה בוחרים אחת לשבוע אצלה…אוכל של בית…
כמה שונים אנחנו …. כמה דומים…
יעלי , צעירה ממש בגיל ובבוק סרפינג הביאה טקסט קשה ובו עשר עובדות קשות על תעשיית הבשר.
בעצם יעל העלתה על נס את הויכוח הציבורי בנושא הטבעונות…
לא היה קל …
ויכוח ידידותי קטן התנהל סביב השולחן על גבולות , שרשרת המזון ושכבת האוזון..עד שם הגענו
וגם עלתה חמלה ונגעה בלב ..
מירי הביאה טקסט יפהפה של יוסי וקסמן , גאון המילים מתוך "אל נא תאמרי לי שלום".
מיום מותה ועד שנשמתה מוצאת לה מנוחת עולם מספרת יהלומה לוי על חייה רצופי המאבקים ועל ניצחונה במלחמת
החיים.
יהלומה, בת היישוב הישן בירושלים, היא יתומה ספרדייה קשת-יום שהייתה ליפהפייה .
היא נישאת לגבר אשכנזי קיטע המבוגר ממנה.חייה טומנים בחובם השפלה ויגון, אך גם תשוקה ושמחה.
לאחר מותה נודדת רוחה של יהלומה אחר נופי ילדותה ומייחלת לפירור נוסף של אהבה ומחילה.
בתוך כך היא בוחנת את מה שהותירה מאחוריה – את יתמותה,
ואת ילדיה, הגדלים עם אישה חדשה , אהובה ,שאמורה לדאוג להם לאוכל…
יהלומה כרוח רפאים מרחפת בין החדרים , בודקת את המקרר והמקפיא .."הקפואים" בהם מאכילה אהובה את ילדיה לא נושאים חן בעיניה….
תוך כדי מופיעים תאורים נהדרים של הכנת גלידה , אכילת גלידה..
זכרון ואוכל , אהבה ואוכל , דאגה ואוכל , חלומות ואוכל….
טעם הגלידה זימן למעגל את "גלידה מסטיק " האלמותית בשדרות ירושליים ביפו , את גלידת "תל חנן" שפעם היתה וואו..🍦🍨🍧
ויחסי אמא-ילדים-אוכל הביאו למעגל את יהודה עמיחי עם "אמי אפתה לי את כל העולם"
ואת חמוטל בר יוסף עם "אמי בישלה לי את העולם"
ושוב את ז'ורז' אמדו , גדול סופרי ברזיל , עם "דונה פלור נשואה לשניים" ששרטט בהומור וברגישות סיפור של אהבה ותשוקה, ריחות ותבלינים, צלילים וצבעים, מציאות ודמיון…
ואז סילבי , חדשה בבוק סרפינג , שלפה את "סרנדה לעדה" של לאה נאור
🍴🍴🍴🍴🍴🍴
"היא עומדת במטבח ומבשלת,
כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת,
– היא עוברת! – היא חוזרת!
היא עושה קציצות של תרד
ושורפת את כולן, הפלא ופלא.

לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה,
מתוקה היא כמו עוגה של מרמלדה,
הסתכלו איך היא פורחת
בין הסיר והקלחת
כל הנח"ל מזמר לה סרנדה;

אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה,
כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה.
ואם לא תכיני, כלל לא נתרגזה,
נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה"

והופעל היוטיוב וכולנו שרים סרנדה לעדה … סיפור האוכל בשיר הוא סיפור של דור , של מותגים , של חיסכון ופשטות…
הועלו זכרונות מהשק"ם , מה"מצופים" ..

ורותי שלנו….עם "עזרים טקטים" מתוך "ממעמקים נסקתי" – ספר שכתבה.
כוס תה וטוסט גבינה ריחניים,
גרעיני חמניות קלויים,
קוביות שוקולד מסממות…
תחנות אוכל מנחמות במסע היומי – מרגיעות , שומרות על שפיות ,שמות גבולות …
ריגשה אותנו עם "מילים הנימולות מליבי"
ועוררה שיחה על אוכל מנחם , על מאכל של תאווה , על חלה טרייה ושכבת חמאה משוחה עליה ,
על דימויי גוף , מאבק בין אכילה לדיאטה , דימויי גוף בראי ההסטוריה…

סיימתי עם "קציצות" של מרים פרץ
אם שכולה , גיבורה..
שני בניה הקצינים נפלו והיא ממשיכה את החיים.רואה מצווה בהמשכיות החיים.
מספרת את סבל הכנת הקציצות , שהיו אהובות על בנה הקצין שנפל.
על הייסורים במגע בבשר המתובל , על כל זיכרון שעולה עם טיגון הקציצות

"נזכרתי איך אלירז , בגיל שבעה חודשים, טעם קציצה בפעם הראשונה ,פירק לפרורים , מצץ את רוטב העגבניות והיה מאושר …בגיל שנה פירק את הקציצה
ומרח על שערו ופניו , בגיל שנתיים אכל אותה בהנאה ובגיל 32 זלל עשר קציצות שהונחו על צלחת אורז"…
…."הסיר התמלא בקציצות ברוטב עגבניות שאליו זלגו גם דמעות……
🥘😪🍲😪
נכנסתי למונית וכשהגעתי לנכדיי, הם לא אמרו "סבתא איזה כיף שבאת" הם רק שאלו :סבתא ,הבאת קציצות?"
וידעתי שאלירז צדק …הקציצות הן סמל החיים"..
ערב שמח היה במעגל שלנו…
ערב של זכרונות , ערב של צבע וטעמים על הלשון , ערב של אוכל ויצר וסקס ,
כמו מאכל טוב מתובל בקורטוב עצב ונוסטלגיה מהורהרת..
ערב של המשכיות מנהגי אוכל , של לישה ותחושה ..
ערב שמח ששרנו בו ושמחנו והתחברנו כאילו כולנו באנו ממרקש או מאיזמיר או מניס או מיוון או מרומניה
באנו כולנו מהלב….

שימחתם את ליבי – נגה , סילבי , רותי ורותי , דני , יעלי , חנה , שושי ומירי..