מיכל דנין הולנדר

מיכל דנין הולנדר
סרף "חברות" בהנחיית מיכל דנין הולנדר, בביתה בגני-תקווה, 28.12.17. 
בערב חורפי, רגע לפני שהשנה מסתיימת, התכנסנו לנו 8 נשים לשיחה חופשית (חוץ מהעובדה שכרטיס הכניסה היה טקסט של עד 450 מילים בנושא 😊) על חברות-friendship.
8 נשים שהצליחו למצוא רגע במרוץ החיים לחיפוש טקסט שמתחבר להן לנושא והשאירו בבית 8 בני זוג ו-21 ילדים לערב אחד ולתת מקום לדבר הזה שמקיף אותנו כמעט מיום הולדתנו. חברות מסוגים שונים. חברי ילדות וחברים שהכרנו בתחנות חיינו, בני זוג ואחיות ומודלים שונים של חברות שראינו בבית.
הראשונה לקפוץ למים היתה אסנת עם טקסט מתוך פו הדב שכבר מזמן הוכיח לנו שכל התבונה האנושית יכולה להיות גלומה בספר ילדים קסום. החיבור שעושה פו בין מחילה > לארנב > לחברה > לאוכל ולמישהו שיקשיב להמהום שלך… כבר בתחילת הערב נזרקת לאוויר התהייה אולי בעצם כמו אוכל, כך גם חברות, היא צורך בסיסי של האדם. ואולי כמו אוכל גם חברות יכולה להוות סוג של נחמה. אך לא רק אידיליה, כמו בחיים, גם אצל פו וארנב לעיתים יש ריבים ואמירת האמת בפרצוף ("אחד מאתנו אכל יותר מידי, וידעתי שזה לא אני").
יפעת הקריאה קטע בשם 'חברת ילדות' של יאנה מלניקוב, שכבר בשורות הראשונות שלו גרם לחלק מאתנו להזיל דמעה. מה הופך חברת ילדות לכל כך משמעותית עבורנו? אולי העובדה שהיא רואה את מי שהיינו? שמכירה את הילדה שהיית פעם? מזכירה לך את נקודת ההתחלה ואיזו דרך ארוכה עברת? יש מעין ניצוץ שתמיד יישאר שם גם אם ניתקנו קשר. שוחחנו ארוכות גם על הקושי ל'שחרר' חברת ילדות כשהדרכים כבר התפצלו.
אפרת לקחה אותנו דרך השיר 'מן המקום שבו אנו צודקים' של יהודה עמיחי למקומות בהם אנו נשבים בצדקת עמדתנו וכיצד הדבר יכול להוביל לנתק בחברות. רויטל העלתה את התהייה לפיה אולי עם חברים יש יותר סיכוי להגיע למקום של ספקות ואהבות שהופכים את העולם 'לתחוח' כפי שמכנה זאת עמיחי.
השיר גרם לנו לתהות האם עם חברות רבים פחות כי בחיים הבוגרים הרבה פעמים חברות הן מקום המפלט. ואולי העובדה שבילדות רבנו יותר רק מחזקת זאת שכן אז החברות היתה כמעט כמו 'זוגיות' והרבה יותר נוכחת ביומיום. השיחה הובילה לשאלה האם ייתכן שאנו יותר 'סבלניים' כלפי חברות כי הדבר לא משפיע עלינו ביום יום (כפי שלמשל תשפיע כמעט כל החלטה הורית עם בן הזוג).
עוד סוגיה שעלתה בהקשר של השיר היתה עד כמה אנחנו באמת סולחים עד הסוף לחברים והאם באמת אפשר לדעת ברגע ה'סליחה' אם באמת סלחנו או שרק ימים יגידו אם הצלחנו להמשיך הלאה ולחזור לחברות שהיתה.
השיר גרם לנו להבין שלפעמים אנו הכי נפגעים מחברים דווקא בגלל שהם הכי קרובים.
בשלב הזה ולראשונה בערב, הכניסה תמר לשיח את האחיות כחברות ועד כמה החברות עמן קשורה לסוג של 'אחדות גורל' וקשר מול ההורים.
מכאן המשכנו לטקסט שהקריאה עדי בשם 'הדבר שלא תוותרי עליו בחיים ו/או כל אישה צריכה אישה' מתוך הבלוג '50 זה השחור החדש' של נילי סירקיס. אחד המשפטים שתפסו אותנו היה 'זו שאת יכולה לבכות לה על כולם, גם על שיחיה ואת יודעת שהיא תחבק אותך ותצדיק אותך ואחרי שתירגעי תשלח אותך לעזאזל ולהתנצל'.
הטקסט גרם לכולנו להרהר מי עבורנו הוא אותו חבר/ה ולראשונה הוזכרו בני זוג כחבר הכי טוב וחברים שהופכים להיות כמו משפחה ('משפחה כן בוחרים').
הרהרנו עד כמה המודל לחברות/העדר חברות שראינו בבית אצל הורינו משפיע על דפוס החברות שאימצנו לעצמנו ושאותו אנו מטיפים לילדנו. האם הוא גורם לנו לעיתים לחקות את הורינו ולהקיף עצמנו בחברים? ואולי דווקא העדר חברים קרובים להורינו יכול להוביל אותנו להקיף עצמנו בחברים קרובים?
מאיה הקריאה לנו קטע מתוך הספר 'תולדות האהבה' של ניקול קראוס וממנו למדנו שעם חברים טובים לא צריך מילים ואפשר לשבת ולשתוק או ממש להתגלגל מצחוק. עם חברים טובים אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו בלי פילטרים.
מכאן עברנו לשפשף את האנגלית שלנו ולהיזכר בשני שירים מקסימים באנגלית על חברות.
רויטל הקריאה לנו את מילות השיר "You've got a Friend" ועלתה השאלה עד כמה חברים הם עבור רגעי משבר או שאולי הם דווקא יותר ביומיום ופועלים כסוג של 'ניקוי ראש' וונטילציה. אולי בכלל זה משתנה בתקופות מסוימות בחיינו.
שוחחנו על גבולות החברות כשהחברים הופכים לחברים של בני הזוג שלנו או כאשר בני הזוג של חברים הופכים לחברים ביניהם (ואם תשאלו את הקוסמטיקאית של אסנת עדיף לשמור טוב טוב על החברות ולא לערבב 😉)
תמר הקריאה לנו את מילות השיר "With a little help from my friends" של הביטלס ונשארנו בעיקר עם המסר שחברות זו אהבה. הרהרנו בשאלה האם הדבק שהפך את הביטלס למי שהם וגרם ליצירה שלהם לשנות את העולם היה החברות ביניהם.
ולסיום, אני (מיכל) הקראתי קטע מתוך הספר 'משאלה אחת ימינה' של אשכול נבו שבו אחת הדמויות אומרת שכנראה לא במקרה רוב החברויות נולדות בתיכון או בטיולים שכן צריך מרחב נדיב של זמן בשביל להתקרב. שיתפתי בתובנה שלי שבעצם אם נסתכל על החברויות המשמעותיות בחיינו גם אם הן לא נוצרו ביסודי או בתיכון כנראה שהיה לנו עם חברים אלו את אותו 'מרחב נדיב של זמן בשביל להתקרב'.
ותודה לחברות המדהימות שלי שהרשו לי 'להתגלח' עליהן בהנחיית הסרף הראשון שלי ובכתיבת סיכום ראשון זה. אוהבת אתכן מאוד מאוד מאוד!