מיכל דנין הולנדר

מיכל דנין הולנדר
סרף "צבעים" בהנחיית מיכל דנין הולנדר, בעמותת אנוש – מרכז חברתי לצעירים בכיכר מסריק תל-אביב, 31.12.17. 
בערב האחרון של השנה התקבצנו לסרף ראשון שהוא שת"פ עם עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש שמסייעת לאלפי מתמודדים עם מגבלה נפשית להוביל חיים עצמאיים בקהילה. לאנוש מעל 60 סניפים ואנחנו התארחנו במרכז הצעירים בכיכר מסריק בלב ת"א.
נחלקנו לשני מעגלים וסיכום זה הוא של המעגל בהנחייתי (מיכל דנין הולנדר): 7 משתתפים וחתול אחד שהצטרף ממש על ההתחלה, אמנם לא הביא טקסט כתוב אך לקח חלק בהמהום.
הנושא: צבעים!

את הסרף פתחנו עם טקסט שכתבה ירדן על האדם הירוק והאדם האדום. 'האם הוא דומה לי? האם הוא שונה ממני? האם זה משנה?" ואולי בכלל מה שמשנה הוא איך הוא מרגיש? הייחודיות שלו והצבע בחיים שלו? ואולי בסוף כל שצריך זה להסתכל בעיניים, לגשת ולומר 'שלום'. דיברנו על השוני בינינו וכיצד הוא יכול לצבוע אותנו בצבעים מרתיעים והעלינו את האפשרות שהאדם האדום מסמל את הקושי והדברים שמפחידים אותנו.

אלכס הקריא לנו 2 קטעים שכתב בתקופות של קושי גדול. בקטע הראשון דמות שחורה מובילה בסופו של דבר את הכותב אל האור ובטקסט השני דווקא צבעים בהירים של שמש צהובה ואור בהיר מושכים מעלה. דיברנו על כך שלפעמים החיים הם עניין של נקודת מבט ולאו דווקא מחוברים לפרמטרים 'אובייקטיבים' שקובעים מתי אדם מאושר וטוב לו ולהפך.
דיברנו על המקום של השחור והחושך בחיינו ושללא מתן מקום ל'שחור' לא נוכל לראות את האור. וגם בחושך עצמו יש נקודות אור. כשמסתגלים לחושך מתחילים לראות דברים, הוזכרו כוכבים נטולי אור שעליהם נמצאו חיים וסיכמנו בכך שבכל דבר טוב יש רע ולהפך. שני צדדים לאותו מטבע.

לילך הביאה פואמה שנכתבה ע"י "שייקספיר" אפריקאי שבה כותב החבר השחור לחברו הלבן ומסיים ב- "ועוד יש לך את החוצפה לקרוא לי צבעוני!" 😊 ולראשונה בערב אנו מדברים על המשמעויות שאנו מייחסים לפעמים לצבע העור שלנו ושל אחרים ומויש מלמד אותנו על ייחוס הרגשה לצבע ואבחון אנשים לפי צבעים.
לילך מקריאה לנו עוד על המשמעויות של צבעים שונים (אדום – אהבה, חום, סכנה, אלימות; לבן – שלווה, רוגע, שלום, מוות…) ואנו שמים לב שכמעט כל צבע יכול לסמל גם דברים חיוביים וגם שליליים וזה משתלב עם האמירה של מיכל (ב') ששיתפה כי כמטפלת באומנות היא תמיד מנסה להבין מה הצבע מסמל לאדם ולא מתייחסת לצבעים כבעלי משמעות דפיניטיבית. דיברנו על הרצון להתבלט וכיצד לעיתים באמצעות צבעים כגון אדום או צבעוניות רבה אנו עושים זאת.

ומה זה שקוף? מויש לוקח אותנו לעוני החדש ולאנשים שלא נכנסים להגדרה הרשמית של 'קו העוני' אך עדיין עניים. כיצד העובדה שאינם נכנסים בהגדרה ובכל זאת עניים הופכת אותם ואת ההתמודדות שלהם לשקופים בעיני החברה. האם שקוף זה גם צבע? ומקריא לנו את השיר 'קו העוני' של רוני סומק עם תוספת קטנה שלו בסוף.

מיכל בוגין הקריאה לנו מכתב בספר 'דייגו היקר' של אלנה ונייטובסקה שנכתב כביכול ע"י אהובה שנטש. במכתב היא משתפת בניסיונותיה לצייר. אנחנו מבינים איך הצבעים מבטאים רגשות ותחושות ואין זה מקרה שהצבעים שלה "לא עזים, הם חיוורים" והיא מתקשה לשחק בבד כי חשה את 'בנה המת בין האצבעות'. ונשארנו עם המחשבה שכך זה בציור, הכל מתערבב: היחסים, האנשים, האסוציאציות.
מכאן חזרנו שוב להילה סביב אנשים ודיברנו על כך שלעיתים כשיש לאנשים את הכוח לראות הילות הם בוחרים שלא להתייחס לכוח זה ולא לשתף בו שכן החברה נוטה לתייג אותנו בתיוגים פסיכיאטרים שאח"כ יכולים להוביל להתערערות נפשית אמיתית.

מאיה לקחה אותנו לעולם של עירוב חושים כשהקריאה לנו את הערך 'סינסתזיה' בוויקיפדיה. נמלאנו סקרנות ופליאה כששיתפה איך מילדות נתפסו אצלה מספרים, אותיות ואפילו חודשים בצבעים. חודש אוגוסט-צהוב, אפריל-ורדרד, לספרה 5 הילה בצבע כחול ולספרה 8 הילה בצבע ירוק בהיר. מיכל ב' שיתפה שבילדותה חשה טעמים שונים בצבעים שונים.

ומעודף חושים החלקנו לעולם נטול חושים כשאני (מיכל דנין) הקראתי מתוך הספר 'מסע אל החושים' של דיאן אקרמן וספציפית על חוש הריח: 'החוש האילם'. תיארתי איך כתתרנית מלידה תמיד חשתי (בניגוד לכתוב בטקסט) שיחסית קל להסביר לי מהו ריח תוך שימוש בחושים אחרים. לדוגמא ריח חמוץ הוא כמו טעם חמוץ. אך איך מסבירים צבעים למי שלא ראה מעולם? כמה עושר של התיאור הולך לאיבוד ללא הצבעים? וסיימנו בניחוחות שמתקשרים לנו עם צבעים כמו ריחות חזקים שמתקשרים לצבעים חזקים וריח הים עם גוונים כחולים.

אני רוצה להודות לכל המשתתפים על השיתוף והערב הנעים ובעיקר לרז ולשירה שהרימו את הכפפה שזרקתי ושנתנו לי את הזכות להנחות את המפגש הזה שעבורי היה מאוד סימבולי. הסרף התקיים לא רק ביום האחרון של השנה אלא ביום הרשמי האחרון של עבודתי בעמותת אנוש