נעמה צור

לעמוד הפייסבוק של נעמהנעמה
סרף "זוגיות בשינוי" בהנחיית נעמה ועופר, בבית עופר גול, יפו, 8.10.2018. 
זוג מעגלים נפרדים שנפגשו בהפסקה.
׳זוגיות בשינוי׳ היה הנושא, ואולי אצלנו הכיוון היה ׳ווריאציות של זוגיות׳.
הטקסט הראשון הזמין נשים שלא רוצות זוגיות ומעדיפות לחיות לבד (׳אהבה? לא תודה׳, כתבה שהתפרסמה ב׳וואלה סינגלס׳ ב 2012).
נשים שמתראיינות על החיים ללא בנזוג, על חופש, על היעדר פרטנר קבוע לסקס ועל חוסר הרצון שלהן בילדים (ולמה כשזה בא מגברים זה עדיין לגיטימי, לעומת נשים שלא רוצות להיות אימהות ומוקעות על הבחירה הזו).
זה מוביל לסקס אחר (שיר קדמשנתי של יונה וולך)- אחר מהזוג או אחר ממה שמקובל? (ומה זה ה׳מקובל׳ הזה בכלל? הרי אף אחד בעולם לא יודע מה קורה בין בני זוג חוץ מהזוג עצמו).
אחרי הסקס של יונה וולך הגיע ז׳אק ברל, עם ׳אהבה בת עשרים׳, והעלה דיון ארוך. האם האהבה יכולה להיות מלחמה, או שהמלחמה היא על להישאר ביחד? ואם זו מלחמה- למה להיות שם? אולי עדיף לחזור לכתבה הראשונה ולהישאר לבד?
ואולי המינוח המתאים יותר הוא מאמץ? המאמץ להיות ביחד. המאמץ לתחזק אהבה בת עשרים.
כל כל הרבה ציפיות חברתיות מובילות אותנו לזוגיות וילדים. לרוב אנשים לא שואלים את עצמם למה כן להיות בזוג או כן להיות הורים.
ומה שנכון לאחד שונה ממה שנכון לאחר/ת.
המשכנו עם זוגיות שנראית מבטיחה אך מתבררת כפוגענית. רשימה אישית של משתתפ/ת.
איך נדע לזהות את זה בזמן?
יוצאים להפסקה.

חוזרים אל ירח הדבש של זוג צעיר שכתב סופר ארגנטינאי (סרחיו ביסיו, ׳עשרה ימים ברה׳, הוצ׳ תשע נשמות). הבחור מגלה על עצמו בירח הדבש שבעצם אינו אוהב את אשתו. כולנו מופתעים. זה מעורר תגובה חזקה אצל כולם. האם שקרים עצמיים, היעדר כנות עצמית וכנות כלפי האחר ואפילו חוסר מודעות הם סוג של חולי אישי וחברתי, או חולשה אישיותית שיש לה סיכוי להשתנות?
האם הסצנה המתוארת (אמנם חלקית ורגעית בספר וללא הקשר רחב של הסיפור) היא טירוף מוחלט, או משהו שגם קורה במציאות?
תגובה לכך היתה קטע קצר מ׳פשעים ועבירות קלות׳ של וודאי אלן (מי אמר זוגיות קריפית ולא קיבל). אנחנו תוצר של הבחירות שלנו. וכך גם הזוגיות (או אי-הזוגיות) שאנחנו חיים.
וזה מוביל אותנו אל ׳מסע אל תום האלף׳, מאת א. ב. יהושע.
דוד שמתחתן עם שתי נשים ונוסע ממרוקו לצרפת, להסביר לתרבות המערבית למה זה דווקא לטובת כל הצדדים.
עליית הפוליאמוריה ושאלת טיבה. כן? לא? אולי במצבים מסויימים?
הקנאה- האם היא מופיעה כמרכיב הישרדותי בכל המינים, או ייחודית לאדם? ואולי היא שריד הישרדותי חייתי שהתעדן עם השנים וקיבל משמעויות פסיכולוגיות?
הרי בטבע רב המינים אינם מונוגמיים. אני חושבת על תיבת נח. סיפור שחשבתי עליו בהקשר של סרף מספרים (שהיה אצלי השבוע) הופך רלוונטי בהקשר של זוגיות. אולי משהו בציווי הפנימי שלנו לזוג, הוא בכלל ציווי פנימי לזוגיות פנימית עם החלקים הזכריים והנקביים שבתוכנו. הדיון המשיך ושכחתי לציין את זה במעגל.

טור של רענן שקד במוסף ששי של ידיעות מ 7.9.18. על לגיטימציה של גברים לקחת תפקיד רך יותר בחיים ובמשפחה. הלגיטימציה לבכות. הלגיטימציה לבטא רגש.

דוד אבידן ׳הרי את מותרת׳. זוגיות לא מאד משמחת, קצת שחוקה מבפנים, שלבסוף מתפרקת. האם זה בהכרח מבט פסימי על זוגיות או אולי דווקא אפשר למצוא דרך השיר מבט אופטימי?
שאלה שמובילה לאגי משעול, שחתמה את הסרף עם ׳חיים. סוג של.׳
שיר נפלא, חד ומדוייק על זוגיות עוינת, שגרתית, אולי קצת משעממת, שמחזיקה כדי שיהיה למי לומר ׳תחזור בשש׳. כדי שיהיה בכל יום המבט המוכר הזה, על אף שהוא כבר דהוי ושחוק. אבל ממלא את הבדידות בסוג של ביחד. ואולי ה׳תחזור בשש׳ הזה, הוא הוא המבט האופטימי. למרות ועל אף השחיקה.

תודה לעופר על אירוח נעים וביתי ולמשתתפותים על סרף מעניין ומפרה.
מוזמנותים להוסיף כאן משלכן/ם.