דיקלה הנדל חיים

דיקלה הנדל חיים
סרף "שיפוטיות" בהנחיית ירמי אמיר, בבית יעל רוזמן בתל-אביב, 18.10.2018 

("דיאלוג של שחרור" כתבה והקריאה דיקלה)

על מה שבין אהבה, דאגה, שיפוט וכוחניות….
כמובן, כתוב בהקצנה, אבל הרעיון-רעיון…
***
ככה עדיף לעשות את זה.
תקשיבי לי, אני יודע! ככה זה נכון!
הדרך שלך רק תוביל לאסון.
אני צודק! את מבינה?
אגב,
אני לא אודה בכך בפומבי כי זה לא פוליטיקלי קורקט,
אבל יש לי מונופול על האמת…

מה זה שאת אומרת?
אפשר לאהוב גם אם נחשוב או נבחר אחרת?
את טועה. זה פשוט כך.
אם זה לא לבן מושלם, זה שחור בהכרח.

אנחנו שנים ולא אחד?
שוב את לא מבינה.
לימדתי אותך, הדגמתי לך את הדרך הנכונה.
עכשיו את רק צריכה להתמזג ולהוקיר תודה.

למה אני שופט את דרכך לחומרה?
מי שיפוטי? אני?
שאביט במראה?
אוקיי…
מראה מראה שעל הקיר, מי הצודק ביותר בכל העיר?
מה, לא שמעת את התשובה?
את לא רואה את חדות הבבואה?

אני לגמרי מודע ושלם.
אין לי שום צללי עבר בנשמה,
לא מנסה לחפות על כלום.
אין בי שום צל של ספק.
ומה שאת מרגישה,
זה לא שיפוט או ביקורת, חוסר סבלנות או תוכחה,
זה פשוט חינוך בסיסי לזיהוי המציאות הברורה.
אז אין כל טעם להציג לי דעה שונה.

אם לא תסכימי לקבל את דרכי, אני הולך.
אם את רוצה שאשאר,
אז אחרי שתחליפי את שלך בשלי,
כדאי שתנהגי כאילו יש לך דעה,
אחרת אחשוב שאת כנועה וחלשה.

את לא מסכימה?
את רוצה לתת ולקבל ככה?
כמו שאת? ממני שונה?
את רוצה שני עיגולים שהם רק חלקית בחפיפה?
עוד לא הבנת שאין חיה כזו?

אם כך, לא נותרה ברירה.
ניסיתי לתקן אותך, אך את לא מוכנה.
מכאן המשיכי את חייך בלעדי.
אני לוקח את המראה ואומר שלום.

לזה את מסכימה?
מוזרה…..
ואיך זה שאת בכלל מחייכת?

זה?
זה בגלל שעכשיו יש לי מקום.
עכשיו נושמת….
משוחררת, משוחררת, משוחררת