רחלי כהן

רחלי כהן
סרף פתוח בהנחיית תלתל, בביתה ברמת השרון 29.11.18. 
אֵינֵךְ נִרְדֶּמֶת. מַבָּטֵךְ מְטַפֵּס אֶל מִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן. פְּתַיָּה, הַשָּׁמַיִם הֵם בֶּטֶן סְפִינַת עֲבָדִים.
הַיֶּרַח קַבַּרְנִיט, אֲלֻמַּת פָּנָסוֹ אַלִּימָה. כְּבֵדִים מַגָּפָיו.
רְאִי אֵיךְ הוּא לוֹפֵת בְּשׁוֹט הָאוֹר. אֵיךְ מַצְלִיף הֶחָתוּל בַּעַל תִּשְׁעַת הַזְּנָבוֹת.
הָגִיפִי. אֲדוֹנֵי הָאוֹר מְפַתִּים בַּחֹשֶׁךְ
מְדַרְבְּנִים מִסְתַּנְּנִים לְהִסְתַּנֵּן. שֹׁחַד בְּעֵינֵי כּוֹכָבִים, אַל תַּבִּיטִי
אַהֲבָה אֵינֶנָּה דֶּלֶת אוֹ חַלּוֹן. הִרְגִי אֶת הַשָּׁלִיחַ. בְּיָדַיִךְ.
הַמַּבְרִיחִים סָרִים לִפְקֻדַּת הַיָּרֵחַ אָמַרְתִּי לָךְ הַלַּיְלָה הוּא בֶּטֶן
הַגַּעְגּוּעַ, שְׂדֵה מוֹקְשִׁים. הִצְטַיְּדִי לַשִּׁמּוּרִים: בָּשָׂר, קוֹנְדּוֹמִים בַּמְּגֵרָה.
אַל תִּבְהִי. רַק אַל תִּבְהִי.
הָרֶגֶשׁ קֵהֶה, עָרִיץ בַּעַל מֵאָה שְׁפָחוֹת.
הָאַהֲבָה, אָזִיק פַּרְוָתִי. פַּנְּקִי אֶת עַצְמֵךְ. קִימוֹנוֹ מֶשִׁי
שַׁיִט בַּקָּרִיבִּיִּים. אוֹ וִיבְּרָטוֹר.
מָה אַתְּ הוֹזָה עַל חֶשְׁבּוֹן בַּנְק מְשֻׁתָּף, עַל בַּעַל סְמוּק עַפְעַפַּיִם
עוֹד יִדְרֹשׁ שֶׁתַּחְזִירִי נַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹת שֶׁרָכַשְׁתְּ בַּבְּלֶק-פְרַיְדֵי
יְאַשֵּׁר כּוֹבַע רַחֲצָה מִנַּיְלוֹן, מָה אַתְּ צְרִיכָה אֶת כָּל זֶה?
סֶט לַנְזֶ'רִי שֶׁקָּנָה לָךְ כְּשֶׁיָּרַדְתְּ בַּמִּשְׁקָל, תּוֹדִי, הַחוּטִינִי
נִכְנַס לַתַּחַת וּמוֹצִיא אוֹתָךְ מִדַּעְתֵּךְ. פְּרָחִים שֶׁמָּסַר שָׁלִיחַ בְּקַטְנוֹעַ
אוֹגְרִים רַקְבּוּבִית בְּצִנְצֶנֶת, הִתְגַּנְּבוּת לְהוֹדָעוֹת סמס, צַחֲנַת הַטִּגּוּן
שְׁתִיקוֹת בָּרֶכֶב הַמִּשְׁפַּחְתִּי.
הִרְגִי אֶת הַשָּׁלִיחַ. חִתְכִי אֶת עוֹרְקֵי הָאוֹר. מִרְחִי אֶת הָרַגְלַיִם בְּוֶלְוֶטָה.
קְנִי וִיבְּרָטוֹר אָמַרְתִּי. הִתְכּוֹנְנִי לַדָּבָר הָאֲמִתִּי:
מוֹרְפְיוּס – עֶבֶד מַלְכוּתִי שָׁחֹר עִם פְּנִינִים
כַּבִּי הַדְלִיקִי כַּבִּי.
זֶה רַק מִקְצַב פְּלִיטַת הַזֶּרַע
מַה שֶּׁנִּדְמֶה לָךְ פְּעִימוֹת לבו
מאת: מירלה משה אלבו

זה היה הטקסט השני שהוקרא בסרף הפתוח שבאופן לא מתוכנן אך שווה במיוחד הפך לסרף נשים. סרף אינטימי ומכיל, חצוף ושובב, מתגרה ומצחיק, אך בעיקר סרף של אחווה ותמיכה נשית ואנושית.
"האהבה אזיק פרוותי" אומרת המשוררת שממליצה להשתחרר מהכבלים ומהאשליות וממלכודת האהבה/נישואין/החלום הבורגני.
גם הכותבת בספר שהוקרא ראשון מתחשבנת עם הוריה, בעיקר עם אמה, שסימנה לה את הדרך לחים מסודרים אך לא מאושרים בכלוב זהב.
וכך כשחוט לא סמוי מוביל את השיחה והטקסטים עלו נושאים וסוגיות על אהבה מאושרת שנמשכת לעד (באמת יש דברים כאלה?ממש מעצבן. צריך לירות בהם…) ואושר או רגעי אושר וכמיהות והמראות ומעוף ונפילות והתרסקות והתמזגות והתפרעות וצעדים מדודים ושאיפות וכניעות ותבוסות.
וחוץ מזה, כל מה שהיה אולי וכל מה שקרה כמעט, הרי שיישמר נצור ושמור בינינו.

השתתפו בסרף קטעי הקריאה והשירים הבאים:
"ברויגל נוף עם נפילה של איקרוס" מאת דן כספי
"על שפת נהר החיים והמוות" מאת יחזקאל רחמים
"יתדות" ו"עשב גבוה" מתוך "במערב מרצד בי כחול" מאת מלכה קייני קפלן
"אהבה מאושרת" של שימרובסקה
ו"סימנים" מתוך "אמא עם ילד" של רביקוביץ
קטע מתוך הספר "ללכת אחרי הלב" של יונית עובד
וכן השיר שפתח את הפוסט מאת מירלה משה אלבו
הוזכרו לא מעט טקסטים נוספים וגם הוקראו כאלה, כולל שיר אישי מרגש של אחת המשתתפות. אם שכחתי משהו, מוזמנות להזכיר בתגובות.

תודות למשתתפות, נשים אינטליגנטיות מלאות קסם ומעוררות השראה : אביבה, איילת, אסנת, עידית, אסתי (וגם אני הייתי שם).
ולאחת והיחידה תלתל שהובילה בשובבות ובבטחה את הערב הנפלא הזה ( "SHOOT HIM" 🙂 )

הטקסטים שהוקראו