יובל יבנאלי

לעמוד הפייסבוק של יובליובל יבנאלי
סרף "מעבר למילים" בהנחיית רחלי כהן, בביתה של תלתל ברמת השרון, 11.4.18. 
לדעתי, עיקרו של סרף-בוק אינו הטקסטים, כי אם – האנשים. כי הרי מלכתחילה הסרף מונע מהרצון למפגש, יותר מאשר מהצורך בטקסט. מלכתחילה מקבץ הסרף אנשים שמבקשים להיות ביחד. לשוחח ולגעת.
ה"טקסט" בסרף, לפני שהוא טקסט, הוא בכלל מסננת. כלומר, הוא אמור לסנן עבורנו את האנשים הדומים לנו. האנשים שאוהבים מילים ואוהבים לדבר על מילים וללוש אותן ביחד.
וכשם שהלישה חשובה מן הבצק, כך חשוב השיח מן ה"טקסט". כי תמיד ה"טקסט" הוא של מישהו, ואילו ה"שיח" הוא היצירה שלנו. ואדם קרוב אצל עצמו.
ואחרי כל זאת, יש לטקסט חשיבות עצומה. הוא עשוי לגעת ולהעיר והוא עלול גם להרדים. וטקסט שמרגש ומגרה תמיד מפרה ומדרבן את הסובבים אותו.
ובסרף שלנו, היה לטעמי כל מה שאפשר לקוות לו מסרף.
זהבה הקריאה את "כתיבת קורות חיים" של שימבורסקה. אני רוצה לקצר ולבחור מהשיר שלוש או ארבע שורות אך זה בלתי אפשרי. וכיוון שגם לוותר אינני רוצה – הנה השיר בשלמותו.
מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.
לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.


תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.


זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.


כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.


הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.


מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.


לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.


השיר הזה עוסק ב"ניכור". היום הוא מזכיר לי את המקום בו כבר לא נשארו אפילו "קורות חיים". רק מספרים כחולים על היד.
רחלי הקריאה את השיר "שכבות" של אמה שם – בה.
משהו על השיר ? הוא קצר וטוב מכדי לעשות לו את זה. ראו:


יד על הגב.
כמה מפתיעה יכולה להיות יד על הגב ?
כמה מפתיעה יכולה להיות יד המונחת על הגב ברכות ?
כמה מופתע יכול להיות גב כשמונחת עליו יד ברכות ?
כמה מופתע יכול להיות הלב
כשמונח על גבו גב
ועל גבי הגב מונחת יד
ועל גבי היד מונחת רכות
ועל גבי הרכות מונחות מחשבות טובות מאוד.


רחלי הייתה אחרונת המקריאות אבל אני מביא את השיר שלה כאן, בסמיכות לשימבורסקה, משום שבעיני במובן מסוים של איכות ופשטות וקצב ורגש הוא "פיסת" שימבורסקה. והרי לשיר כלל לא חשוב מי כותב אותו.
אגב, ביום השואה, מזכירה לי המחברת בשמה "אמה שם – בה", ש"לכל איש יש שם", או לפחות מספר.
ועוד אגב – מסתבר במפתיע שהשיר הלא מוכר הזה "שכבות", מצא את דרכו אל גב המקרר של אודי שהיה איתנו בסרף, והוא תלוי שם כדי להזכיר לו.
ואם כבר אודי, הוא הקריא את "שושנת פלאים ברוכת-אל" של טשרניחובסקי, אחר כך השמיע את צביקה פיק ששר ומלטף אותו לפי הלחן שלו. רז אמר שצביקה פיק שונמך בתרבות שלנו, אבל ההסכמה שהייתה בקשר לכך מלמדת שלפחות בעינינו צביקה נפלא.
קורה שמה שמכירים הרבים והכרת אתה נחשף לפניך פתאום באור חדש. בתעצומות. מעין "גילוי".
כך הרגשתי ביחס לשיר הזה. לפיכך, אי אפשר שלא לשתף:


" שושנת פלאים ברוכת אל
פורחת לאיש ואיש.
יש כל שנות חייו דורש לה
יש מוצא אותה חיש.


ובדרכי חיים נטע בם
עד אם יומנו רד,
כל פרח נפגוש נשאלה:
"האת שושנתי? את?"


ויש ערב-חורף נוגה בא,
ואבלו שדמות בר.
תתבונן, תבחין דרכך –
שושנתך נקטפה כבר.


אשרי האיש שנמצאה לו
ובשעתו קטף זו
ואוי לו לאיש לא הכיר בה
בדרכי חייו הוא.


טוב לו, לו כבה נרו בו,
וכנפל ירד בור:
הן דומה הוא לעיוור זה,
שחשך בעדו אור".


אחרים בחרו בפרוזה.
למען האמת, פיוט ופרוזה מעורבים יותר ממה שנדמה, ולא פעם שירה מצויה בפרוזה, בלי שמפריע לה.
הנה אילון, שהעיד על עצמו שכלל איננו כותב, כתב ושר לנו ככה:
מעבר למילים
כשאני רוכב בעיר, מילים נוגעות בי. אקראית. בלי סדר. כמו רצים והולכי רגל, אופנועים ומכוניות שמסלולם מצטלב עם שלי. המילים שמבחוץ נפגשות עם שברי מילים ומשפטים שנפלטים מתוכי עם סיבוב הפדלים והגלישה בג'ונגל העירוני.
יש מילים שנדבקות. יש שמתגלשות ומתנפצות אל הדרך. לפעמים מילה מהעיר נפגשת עם מילה שלי ומתחברת לזרם התודעה שלי.
ברכיבה ההיא לאיכילוב, בשבת בבוקר, היית כבר מונשמת ומורדמת.
הייתי יוצא אליך ברכיבה, מוקדם בשש בבוקר, בשבוע ההוא הקריר של אמצע נובמבר. מעבר למילים שפינו לי את הדרך אליך, כשהחליפו לך את הפלסמה, ניקזו את צינור ההנשמה והפכו אותך מצד לצד כדי לרחוץ אותך.
אחרי שבוע נראה היה לרגע שחייכת.
למחרת בבוקר, ברכיבה אלייך לטיפול נמרץ, חזרו המילים מבחוץ ונפגשו עם המילים שלי.
ואתמול, כשרכבתי אליך הביתה בשמונה בערב, היה שקט. שקט מעבר למילים של אותו שבוע קר בנובמבר. המילים פינו לי את הדרך. רכבתי בשקט וידעתי שתכף אגיע הביתה. מעבר למילים. אליך.
רז גם הוא הקריא קטע פיוטי נהדר משלו, שלצערי הוא לא העביר לי אותו, שעסק ברגע ייחודי של אחרי המפגש בין איש לאישה, בו הניסיון לגעת במילים מחמיץ את הרגע. רצה לומר, ואמר, שלפעמים לא ניתן לפרוט עדינות למילים, בלי לפרק אותה מעדינותה. בלי לגרוע משלמותה.
כאן במיוחד התפתחה השיחה שעסקה במילים ובמה שמעבר להם. היו בנינו שהרגישו נח מעבר למילים, ואחרים חשבו שעל אף חסרונותיהן של המילים, ועל אף סופיותן של המילים ביחס לאינסופיותם של כל מצב וכל רגע, אין לנו תחליף למילים בבואנו אל הזולת ואל עצמנו.
רז הזכיר שהשיח הזה הוא במידה מסוימת שיחם של מערב ומזרח.
שירה הקריאה קטע מתוך "להיעשות אני" ספרו האחרון של ארווין יאלום. הקטע עוסק בטיפול פסיכולוגי אינטרנטי, בלא הכרות אישית נוספת, בין המטופל למטפל. יאלום מוביל אותנו בסבך הרגשות הסותרים שטיפול מסוג זה מעורר בו. כדרכו לוקח אותך יאלום למסעותיו, מתוך זיקה אינטימית אוטנטית ההופכת את כאביו לכאביך ואת התלבטויותיו להתלבטויות שלך.
אני הקראתי את הסיפור שלי "מוריה". [בדף הפייסבוק שלי מיום – 5.4.18].
תלתל פתחה את הערב, עם קטע נפלא מתוך "רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין, שעסק בתווך שבין שירה לפרוזה ובזיקה שבין ציפורים ושירים. נדמה לי שגם בקטע הזה, יש הדהוד חזק של מה שמעבר למילים.
אחרי הכל, מאחורי כל חיבור משובח של מילים, ישנם הדברים שמעבר למילים. למעשה, מה הן המילים בלי מה שמעבר להן ?
טקסטים מצוינים ומעורבות הקוראים בטקסט שהקריאו, ושיח עמוק ונוגע, עשו את הסרף הזה לאינטנסיבי מאוד. סרף בלי בטן. דחוס להתפקע, אבל בנחת.
איכותו של כל מפגש מושפעת מן הנגיעות, שיכולות להיות רדודות או עמוקות, סתמיות וחולפות או כאילו שמשאירות סקרנות ורצון להמשך.
גם סרף, כפי שכבר הזכרתי בפתיחה, הוא כמובן קודם כל "מפגש", אם כי על פי טיבם של הסרפים, לא תמיד ניתן ליצור המשך לאותו המפגש.
אבל בכל מקרה, "טעם העוד" או העדרו, מעיד לדעתי על איכותו של כל מפגש.
מהמפגש שלנו ומה שהיה בינינו, ועם הטקסטים, נותר בי המון טעם לעוד.
טעם שבכל מקרה ילווה אותי.