ענת מנדל

ענת מנדל
סרף "קרנבל עד לא ידע" בהנחיית ענת מנדל בבית מירי באשקלון. 20.3.2019
ערב פורים, יום של מסכות וצהלולים, נפגשנו בבית מארח חדש ונעים, אצל מירי באשקלון.
אני על תקן מנחה (ולא מארחת כמו שהתרגלתי בשנה האחרונה) עם שבעה משתתפים, וביננו 2 חדשים חדשים. התכבדנו במטעמים ולגמנו יין למברוסקו משמח לבבות.
מכיוון שנוסטלגיית תחפושות זה כיף – העלינו נשכחות – חדווה בילדותה היתה מלכת אסתר מאושרת ונזירה עצובה ; נחום שמח להיות חלק מצמד מלחייה ופלפלייה; סטלה היתה כושית משמחת לבב אנוש; מרים התחפשה לפיראט (מעשה ידיה) כילדה צעירה; מירי התחפשה לארלקינו הליצן לאורך שנים; ודן סיפר כי לאורך הילדות התחפש לזורו פשוט כי "זה מה שהיה". אני התגאיתי באימי, זכרה לברכה, שהייתה תופרת תלבושות תיאטרון ומחול, שבעצם הגשימה לנו, בנותיה, את כל החלומות בכל חג פורים מחדש.
בסרף החגיגי שלנו סקרנו את מקורות הקרנבלים, אי שם בנצרות ולאחר מכן בימי הביניים עת "השליטים" רצו לתת "להמונים" לפרוק את עול העבודה וקשיי היום יום, בימי קרנבל שמחים ועליזים (שלא להגיד מלאי פריצות וזימה, סביאה ופריקת עול מוסרי), ימים בהם כל האנשים חובשים מסיכות ועושים ככל העולה על רוחם. לאחר מכן הגענו לתהלוכות עד לא ידע בגירסה הישראלית, שהחלה את דרכה דווקא בעיר תל אביב בשנת 1912.
הטקסטים שהוקראו היו הכי מגוונים שאפשר לחשוב עליהם, והדיון היה מרתק, גם מכיוון שגלש הרבה מעבר לשמחת פורים, וכפי שכיוונתי, הנושא היה רחב דיו.
איך אמרה מירי "הנושא כל כך רחב, שלא ידעתי למה לכוון", וזה בדיוק מה שיפה בסרפים – לא צריך לכוון – מקבלים את הנושא ופשוט מתחברים אליו, מתוך בחירה אישית לחלוטין.
ברור לכל כי "עד לא ידע" טראומתי אצל שפרה הורן בספרה ארבע אמהות הוא שונה לחלוטין מ"עד לא ידע" בשיר שמיוחס, כנראה לצבי גורדון, מתוך "קרנבל בתל אביב 1930" , שם נכתב –
"בצרפת יש פרזידנט / ליפן מיקאדה / אבל כאן בתל אביב / יש רק עדלאידע….."
נהננו ממילות השיר "על השמחה" שכתבה לילך סלומון בספרה לובשת מלכות – בו מדובר על כח פנימי, אמונה, יצירה ותנועה, שממנו עולה כי ניתן להגיע לשחרור ושמחה גם בלי להיות שיכורים.
נחשפנו לדברי הרב יובל אשרוב מתוך הרצאה שהוא נשא לאחרונה ודיבר על העם היהודי הנרדף, שנמצא בסכנה תמידית שכן הספק (הוא העמלק) נמצא בתוך העם דרך קבע ולכן, נדרשת אחדות בעם שתביא לו עזרה והצלה – בדיוק כפי שקרה בסיפור המגילה.
סטלה הקריאה טקסט שהיא עצמה כתבה על יצירת תחושת שחרור מתוך חיבור למוזיקה וריקוד מבלי להזדקק לשיכרון יין.
אני יכולתי להקריא מתוך הספר שכתבתי "פורים שמח עם זורו נסיכה וליצן", כך הזכירה לי מרים, אך בחרתי קטע מתוך "בית המלך אחשוורוש" שפורסם בקובץ כתבי שלום עליכם, ובו המספר הילד, בן עשירים, כיצד התקנא במלך אחשוורוש, לא זה "הידוע אשר מלך מהודו ועד כוש" אלא קופיל החייט שחבש מצנפת נייר לראשו וב"תור שרביט זהב אחז בשוט ארוך שנשלף מתוך המטאטא", וכיצד הוא, בן העשירים, ייחל להיות יוסף הצדיק בן העניים, "לפחות בימי פורים…".
החלפנו חוויות על חג הפורים בקיבוץ, במעברה, ובעיר הגדולה. כיצד מגלים יצירתיות בבחירת תחפושת ולבישתה, ועלתה השאלה והדיון על "מה זה אומר" כשאנחנו מתחפשים לדמות זו או אחרת. האם התחפושת היא מילוי משאלה כמוסה (אם מאפשרים לנו לבחור בה בעצמנו) ? האם העובדה שאנחנו לא מתחפשים היא כי "זה לא מעניין אותנו" או אולי יש שם משהו שכדאי לחשוב עליו מבחינת המאוויים שלנו ומשאלות ליבנו ? כי גם בפורים יש חומר למחשבה על הגשמה ועל עוצמה.
קינחנו בשירתה המשמחת של יהודית רביץ "בא לריו", ברצון המענג לרקוד עד אור הבוקר ובלי לעשות חשבון לשיר חזק עד השמיים, כי תענוג גדול הוא להיות שיכורים ולא מיין.