מיכל דקל מלינוביץ

מיכל דקל מלינוביץ
סרף "בית עלמין" בהנחיית מיכל דקל בבית יוסי בהרצליה. 6.4.2019
בחשכה כשגשם דק מטפטף, האירו העששיות את השביל אל סרף בית העלמין. את פנינו קיבל השלד בעיניים אדומות, טרוטות מחוסר שינה. מזה יובל שהוא שומר הסף, אך לנו הוא התיר להיכנס. "בזה השער צדיקים יבואו" .
"הוי חברה מייתים, אל תסריחו לי פה מתוגה" סנט בנו סוחר הקונדומים של האחד – חנוך לוין, ללמדינו שהערב הזה יטה בין האפל והמקברי לבין האישי והחשוף עד כאב. ואכן תהינו מה עושה הנשמה? ובכן מסתבר שהיא מזדחלת אל הגופה דרך חללי האוזניים והאף, בניסיון נואש לשחזר את נסיבות המוות בטרם ימוג הכל. (אליס סמיט). כוותיקים סיירנו בבית העלמין הופכים אותו אט אט לשלנו. הכרנו נשמות וגוף, עפר ואפר, ועתה הגיע הזמן לאמת העירומה. "פרטיזן בתל אביב" סיפרו וסיפורו האישי כל כך של ספיר, הותיר אותנו לשאול את שאלת השאלות. מצבה או לא מצבה? טקסים ומילים, גורלות וגלגולים. שאלות הרות גורל שנענו בתשובה מוחצת בסיפור על השידוך ששידכו האב המת והאם המתה את בנה וביתו כדי שייפגשו שוב בבית העלמין 40 שנה מאוחר יותר. סיפור אמיתי שחייב …. לאכול משהו שהרי אין כמו המוות לעורר חשקים.
חזרנו. משיכה בלתי מוסברת קיימת בנו לבית העלמין המיוחד שיצרנו. אז המשכנו ב"שיח האבנים והדממה" (יהודה תלמי) . עכשיו כבר הגיע זמן הלוויה. "תבכי כבר" כי כולם מסתכלים או שזה רק נדמה לי. ומה יהיה בלוויה שלי. שירה, ריקודים, אולי פתקים קטנים ובעיקר הרבה אנשים. והנה אחד משלנו מצהיר את שייכתב על מצבתו, ספק צוחק ספק דורש – הניחו נא את "אבן הקינה".
"צבעו של השקט היה ירוק ולבן" (יהודה תלמי) כשהניחה גליה את סיפורה על השולחן.
ומכאן אל הילד שבית הקברות היה ביתו והמת הוא שנישק אותו עם ליל על משכבו. נשיקת הרחמים אל מול שער הרחמים. כמה שונה אותו ילד שבגר, מביאליק שסער "אכול התולעים שלדי ישחק" .
הסיום כמו ההתחלה העלה בת שחוק על פנינו. "והכל כשורה יתנהל? אתה בוודאי לא תרגיש בהבדל" (נתן זך) .
שומר הסף (בתמונה) ליווה אותנו החוצה לוודא שלא נישאר, כי הבין שנעמו לנו מאוד האויר והאוירה. אין ספק אנחנו עוד נשוב.
תרמו כל אחד ואחת בדרכו המיוחדת: יוסי, גליה, חניתה, מירה, ספיר, אליז, רחלי.
ועל כך תודה ממני.