דן חורש

דן חורש
סרף "פשטות" בהנחיית דן בשמורת בי"ס רעות בגדרה 15.6.19.
ברכות שבח ותהילה לפועלות ארץ ישראל העמלות.
נתכנסנו על מנת להביא מזור גאולה והקלה ולו רגעית במלאכת החיים, וגם הפעם, נפגשנו קרוב קרוב לאדמה המרגיעה, בשמורת "יער המאכל – רעות" אשר בגדרה המושבה.
הידעתן שלמרות שנפטרה בתל אביב, את ימיה האחרונים העבירה רחל המשוררת בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה? ברור שידעתן, או לפחות, בטח ניחשתן, שהרי זה אינו משהו בלתי סביר למושבה כמו גדרה.
עקב ביטולים של רגע אחרון, היינו שש. אחרוג בגאווה הפעם מעריצות השפה ואכתוב שש, ובכלל, בלשון נקבה, שכן מעבר אליי, היו עוד חמש נשים, ותסלח לי האקדמיה, וגם אם לא – לא נורא. את הסרף סיימנו מתחת לעץ הינבוט המאסיבי והמדמם, עם ארוחת ערב של היום האחרון בשבוע – לחם (טוב), טחינה, ירקות בתנור, סלט, יין אדום, עוגת גזר עם צימוקים וכמובן, תה על בסיס עשבי השמורה. לפני שהלכנו הביתה והסכמנו שמאוד לא פשוט לחזור לשגרה מחר, גם הקראנו קטעים מספרים, הרצאות ושירים שהתכתבו להם עם הנושא שלנו – "פשטות".
רותי, ניתן לומר, "מוותיקות הסרפים בשמורה" (66.6% השתתפות), אשר עברה לאחרונה לצור יגאל, מנהלת אבטחת איכות במקצועה, פתחה את הסבב עם קטע מתוך "כשאמא שלי היתה מלכה" מאת יוסי בנאי. בקטע אותו הקריאה, מצטיירת לנגד עינינו דמותה של אימו של בנאי, אל מול הילד החולה, וניתן היה לדמיין אותה גוהרת מעליו במבט חומל אך עייף ותכליתי, משקה אותו במעט מים עם סוכר. שוחחנו על חכמתה הפשוטה של אימו של בנאי אליה הוא התגעגע כל כך, ואולי בעצם על חכמתן של האמהות כולן, חכמה שמתבטאת באינטואיציה האימהית החזקה, וגם הפשוטה. מי אמר שנשים הן מורכבות? אולי לפעמים. בנאי עצמו, קשה למצוא ביצירותיו טקסטים "מורכבים". הוא אמן הפשטות, ובאמצעים פשוטים מגיע לגבהים של יצירתיות, יצירה ורגש, באופן שמכליל הרבה יותר מפלח אוכלוסיה מסוים.
תאיר, פסיכולוגית חינוכית (MA/BA?!? הייתי חייב, סליחה) הגיעה אלינו מגבעת ברנר, אחד מהקיבוצים הגדולים בארצנו, אך – אח קטן וצעיר לגדרה המושבה. היא הקריאה לנו קטע מתוך "הנערה מהדואר" מאת שטפן צווייג, המשורר, הסופר, המחזאי והאינלקטואל היהודי שראה עצמו "בן אירופה". צווייג התאבד בברזיל בשנת 1942 יחד עם אשתו, באופן סימבולי, בשעתה הקשה ביותר של היבשת אותה אהב. הספר מספר על קורותיה של נערה מאוסטריה אשר חיה חיי דלות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, נסיעתה לביקור חלומי בשווייץ (הזמנה של קרובת משפחתה) שם היא גילתה חיים אחרים בתכלית הכוללים שמלות, מחזרים וזוהר, וחזרתה הביתה. התיאור אותו הקריאה תאיר היה תיאור של שגרת חייה המונוטונית בדואר האוסטרי, שכל כולו דלות, אפרוריות ועוני. קראנו לזה בשקט, "פשטות של חסר". התפתח דיון על המושג "פשטות" בהקשר לזמן. אם עבודה בסניף דואר באוסטריה שבין מלחמות העולם היא עבודה פשוטה, האם עבודה בסניף דואר זהה באוסטריה כיום גם היא פשוטה? האם עבודה כיום בהייטק, למשל, יכולה להיחשב עבודה "פשוטה"? ומה היחס בין "פשטות" ל"שעמום"? ומה בכלל רע במונוטוניות? אולי אנחנו מסתכלים אחורה ברומנטיות אל התקופה בה דברים היו יותר "קבועים", כפי שהיטיבה לתאר דיקלה בספרה על שגרת סבתה סביב הכנת המאכלים הקבועים, אך האם לא הגזמנו קצת עם התזזיתיות והבלתמי"ם?
רוני, ששכחה את סנדליה בקיבוץ, הצילה אותנו עם הגפרורים והגזייה, וכמו תאיר הגיעה לראשונה בחייה ליער המאכל, מגיעה אלינו מקיבוץ נחשון. היא מלמדת אימפרוביזציה בתנועה, פלדנקרייז ועוד. רוני בחרה להקריא לנו מתוך "חרדתו של המלך סלומון" מאת הסופר היהודי-צרפתי רומן גארי אשר פרסם את ספרו זה תחת שם העת אמיל אז'אר. הספר עוקב אחר מעלליו של ז'אנו, נהג מונית פריזאי צעיר ומעורבותו עם סולומון רובינשטיין, יהודי בן 84, המפעיל קו סיוע נפשי טלפוני לאנשים במצוקה. השקט זעק מתוך הקטע אותו בחרה רוני להקריא, ושוחחנו על המושג שקט וסוגיו, חיבורו ל"פשטות" ועל סוגיו השונים ורבדיו השונים של השקט בחיינו. שקט אינו כה פשוט כפי שנדמה, וכפי שרוני הקריאה, לפעמים הידיעה מתי לשתוק ולהעביר מסרים בשתיקה, היא מורכבת יותר מפשטות הדיבורים, שמנסים לכסות על משהו. בין שני זרים תמיד יהיו דיבורים, אך בין אנשים קרובים, תיתכן גם השתיקה. נדמה שגלשנו (לא) מעט לתחומים מקבילים כגון השאלה מהו ההיפך של פשטות? המושג "פומפוזיות" (ולא "מורכבות") התקבל ברוב קולות סביב המדורה. ומה בין פשטות פיסית ופשטות רוחנית? היילכו שניהם יחדיו? והטבע, האם הוא פשוט או מורכב (סליחה, פומפוזי)? הסכמנו שלא להסכים סביב שאלה זו.
אוריה, גם היא פסיכולוגית חינוכית וזוגתו של המנחה, בתחילת תהליך הדוקטורט (בהצלחה) מגדרה, רצתה להקריא מתוך הספר "היסטוריה של מהירות" מאת עמית נויפלד, אך לבסוף בחרה להקריא שיר שמתחיל במשפט "ריחות שאני אוהב" מתוך "וגם הילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס. החיבור לפשטות הוא כפול. שוחחנו על ילדים ודרך חשיבתם שאולי ניתן להגדירה "פשוטה", ומעבר לכך, דיברנו על אטלס, שידע כל כך יפה להיכנס לראשם של ילדים, ולדלות, כנראה מתוך ילדותו שלו, קולות, רגעים ומחשבות כל כך תמימים ו(על פניו) "פשוטים", המאפשרים לקוראים להתמסר ולהזדהות עם דמות הילד בשיריו, מתוך התבוננות פנימית בעצמם כילדים וחיבור פנימי. החיבור השני לפשטות עלה מתוך נושא הריח, אשר מהווה את הדבק של השיר ומסריו. ריח, כך למדתי, הינו החוש הראשוני ביותר, וגם הישיר ביותר, מבחינת חיבורו למוח (ואפסיק כאן להביך את עצמי עם חוסר הידע שלי באנטומיה של הגוף). איך, אם כך, חוש הריח מתקשר לפשטות? הקטע מסתיים במשפט "ריח של גור", שאני מודה ומתוודא, בעוונותיי, שאיני מכיר (ננזפתי קלות). אותו גור, באופן הטבעי והפשוט ביותר, גם הוא משתמש בחוש הריח באופן החזק ביותר מרגע צאתו לעולם. אז האם חוש הריח הוא פשוט, או שמא המסובך מכולם? בואו נשאיר את זה פתוח, ברשותכן.
עבדכן הנאמן הקריא את השיר "ארול" מאת מאיר אריאל זצק"ל. ארול היה דמות פיקטיבית וארכיטיפית (שמתם לב לדמיון ל"אריאל") של הקיבוצניק, או נכון יותר של הגרסא המסוימת של הקיבוצניק, יש מי שכינה אותו בסרף – ה – Dude (ביג לייבובסקי). בחייו נראה ארול כמי שחי חיים "פשוטים" של עישון סמים, נמנום על עצים ופרשות אהבהבים חפוזות, אך אריאל, כמו אריאל, לא יכול שלא לשתול לתוך שיריו וכתביו אינספור רבדים ומשמעויות נוספות, אשר גורמים לנו לחשוב על אלמנטים קצת פחות פשוטים אצל ארול – למשל, התסכול מהרכילויות הבלתי פוסקות בקיבוץ ("יש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא"). האווירה (מלים ומלודיה) בשיר היא אווירה של סימני שאלה ולא של סימני קריאה ומבלבלת לעתים, וכמובן הרפרור הבולט בשיר לאלימות – מכות ויריות. ומעל הכל מרחף אותו דוק של דיכאון אפשרי בו ארול היה אולי נתון. האם עיון חוזר במלים מוביל לתובנה שהשיר, או הדמות הם פשוטים?
דיקלה, שחווה כרגע מעבר (לא פשוט) לעבודה חדשה, הגיעה אלינו מכפר סבא בצפון הרחוק. דיקלה אשר ללא ספק, בסרף הבא, תביא קטע מתוך א"ב יהושוע ובכך תשלים את הטרילוגיה של "שלושת הטנורים" של הספרות הישראלית (בפעם שעברה קראה גרוסמן) שיתפה קטע מתוך "כל החשבון עוד לא נגמר – ההרצאה האחרונה" מאת עמוס עוז זצק"ל הי"ד. עוז שוטח בהרצאה זו את יריעתו המדינית וההגותית, במעין סיכום ואם יורשה לי, צוואה לעתיד, אך בקטע אותו דיקלה הקריאה, מדבר עוז על הנשיא טרומן ומשנתו המנהיגותית. מה בין "פשטות" למנהיגות? טרומן, יש לזכור, באופן אובייקטיבי, הינו האיש הקטלני ביותר בכל הזמנים. הוא קיבל את ההחלטה להטיל את פצצות האטום על יפן ובכך לסיים באופן מיידי את המלחמה הנוראה ביותר אותה העולם ידע (בהפרש גדול מכל מלחמה אחרת). יש כאלו הזוקפים לזכותו את העובדה שעד כה, העולם לא חווה מלחמות גרעיניות (מאימת הפצצה ביפן), ויש כאלו שחושבים אחרת, אך מעבר לאותה החלטה, טרומן גרס שחלק גדול ממנהיגות הוא להביא את המונהגים לכדי כך שימצו את עצמם. שיעשו את הדברים שהם צריכים לעשות ומרגישים שעליהם לעשות. השפעה על אנשים בכל דרך אחרת, הגם שהיא אפשרית, אינה אפקטיבית באותה מידה, ואולי, גם, פחות פשוטה.

חברות, אני מקווה שכמוני, גם אתן נהניתן מערב קצת לא שגרתי, מהמדורה, מהאוכל, ובעיקר, מהשילוב של אנשים, מלים וטבע.
בשמחות, ובברכת אין ייאוש בעולם כלל.