יונתן פיין

יונתן פיין
סרף סיור בצפון הישן של תל אביב, 19.9.2019.

לסרף הזה הייתה עבורי משמעות אישית משולשת: קודם כל, זה היה סיור באזור שבו גדלתי, ככה שהשיטוט ברחובות הצפון הישן היה גם כמעט בהכרח שיטוט ב-"memory lane" (ולראיה, נתקלתי בדרך בחברי ילדות גם לפני הסיור וגם בסיומו). שנית, כדי לחזק את התחושה, ברגע האחרון צירפתי לסיור את אמא שלי, שהפגינה ספונטניות ראויה לשבח והצטרפה. ושלישית, אם בסרף הראשון שאליו הוזמנתי הקראתי קטעים מספר שטרם פורסם, הערב, כעבור יותר משנתיים, הוא כבר נדפס, פורסם, נקרא, וכמעט סיים את הסיבוב שלו בעולם עם היציאה לאור.

למרות ההיכרות האינטימית עם האזור הסרף הזה עמד בסימן תגליות. איריס הקריאה שיר סאטירי בשם "קיבלתי אותה מחבר", מאת אפרת שטרן, על עובדת זרה, המועסקת במשק הבית, אך היחס אליה נע בין חפץ לחיה, "מגזע שקט ונחמד". זה קרה לייד בניין שגרירות הפיליפינים ברחוב בני דן, ומעניין היה לחשוב שמול הפארק הפסטורלי ובין מגדלי המגורים שנבנים סביבו ישנו מוקד בירוקרטי של אלפי מערכות יחסים מורכבות, הרי העובדות הפיליפיניות חיות בבית מעסיקיהן חודשים ושנים. הסיפור של איריס שימש דוגמה מאלפת.

משם המשכנו לפארק עצמו, ולמרגלות גשר הירקון Nadav Miskhari הקריא, באופן הולם למדי, שיר של שלישיית גשר הירקון שכתב יוסי גמזו: "סימן שאתה צעיר". נדב סיפר שהלחן של השיר הוא לחן אירי עממי, והשיחה גלשה לעוד תגלית עבורי, והיא בפרשת הפלגיאט של נעמי שמר ללחן של "ירושלים של זהב". הפאתוס והכיסופים של השיר שהפך לפסקול רגשי עבור ישראלים רבים קיבלו תפנית כאשר הסתבר שהלחן דומה, יש שיאמרו אפילו מאוד, לשיר עם באסקי.

התחנה הבאה היתה ביהודה המכבי, מול בית הקפה הטרנדי "בוקה". Vered Amit הקריאה את פסקת הפתיח מהרומן "גבר אישה ציפור" של איריס אליה כהן, ובו מתוארת החדירה של תפאורת בית הקפה אל עולמה הפרטי של המספרת – תחילה במבטי הקנאה של העומדים בתור בחוץ, ואז, שעה שהמבטים של המלצר נעלמים אף שהחשבון כבר הוגש, של שער העיתון שלפתע מציג לראווה אהוב מעברה. דיברנו על בית הקפה כחיץ נקבובי בין חוץ לפנים, בין עניינינו הפרטיים והעולם שבחוץ. והרי למה רבים כל כך הולכים לעבוד בבתי קפה אם לא כדי להרגיש חלק מהעולם?

כל הזמן הזה המגרש החשוך של תיכון עירוני ד' חכה לנו בדממה, והוא היה תחנתנו הבאה. הערב לא שיחקו בו, אבל השער היה פתוח וגם בחשכה אפשר היה לראות – כך אני מקווה – את השחקנים, ההתרחשויות והאווירה שתיארתי אני בקטע מספרי "הבוסמן", שמתרחש במשטח האספלט שמולו עמדנו.

גם התחנה הבאה הייתה מבנה ציבור, והוא הקונסרבטוריון – שעבר שיפוץ מקיף. איריס תרמה כמה תובנות בשם האדריכל, רפי לרמן ז"ל, ו Zohar Teshartok הקריא שיר הלל למוזיקה עצמה, שבין אם היא משמשת כרקע של נחמה מחיינו ובין אם היא היא חיינו עצמם – תלוי איזו פרשנות לשיר מאמצים – נודע לה מקום של כבוד בסיור.

ממשכן הנגינה המשכנו לבית הילד, פנימייה שממוקמת ברחוב פרופסור שור ומיועדת לבני העיר ממשפחות מצוקה רב-בעייתיות בגילאים 6-18. התיאור המקצועי הנ"ל מכסה ודאי על נסיבות קשות, ודיברנו על העצב שכרוך בהכרח לצאת מן הבית בגיל כה צעיר, לצד המקום לאופטימיות שחזותו ומיקומו של המבנה אולי נותנים. איריס הקריאה את "ילד אסור ילד מותר" שכתב יעקב גלעד, שפעמים רבות שמעתי בביצוע רב העוצמה של ריקי גל ללחן של מתי כספי, בלי להתעכב על משמעות השיר.

התחנה האחרונה הראתה לי שלא רק עבורי עמד הסרף בסימן מחוזות ילדות. אחרי שעברנו מבנה מופלא נוסף שלא ידעתי על קיומו – בית האמנים ברחוב אלחריזי – הגענו לאלחריזי 3, שם הקריא Giora Bilu את הסיפור "נהג מונית תל אביבי" מתוך ספרו של עמירם אפרתי "אנשים טובים באמצע הדרך" – פרק יומן של נער שנסע בעת המצור על ירושלים לתל-אביב. נהג המונית היה, כפי ששם הספר מעיד, מזמין ואבהי והתעקש לא רק לא לגבות כסף על הנסיעה מהתחנה, אלא גם לקחת את המספר-הילד לביתו והגיש לו מעדנים שבירושלים אפשר היה רק לחלום עליהם. המפוארים שבמותרות בעיני הילד: המים הזורמים מהברז. לבסוף הביא הנהג את אותו ילד לבית קרוביו באלחריזי 3. אז הטעים גיורא, ש"בית הקרובים" אינו אלא בית ילדותו, המספר הוא קרוב משפחתו והוא עצמו גדל במקום שבו עמדנו, עד שעברה המשפחה "מהעיר לכפר" כפי שהיה מקובל, למושבה אשר בפתח תקווה.