אביבה דמיאן

אביבה דמיאן
סרף "זמן סיני" בהנחיית אביבה דמיאן, בזולה הצפונית על החוף בסיני, 26.10.2019.

סרף ראשון בסיני.
לכל סרף יש יחודיות. לסרף בסיני תחת סוטול של ענני עשן יש אחלה קסם משלו. "זר לא יבין זאת.."
לא מעט נדלקו על רעיון הסרף בסיני אך ברגע האמת הסתבר שאף לא אחד נמצא שם פיזית.
ובכלל מתי מעט נמצאים בסיני אחרי המפץ ההיסטרי של החגים.
ואז ניתקלתי ביותם המקסים שצ'יק צ'ק הבין עניין, ולקחו לידיו וסרפנו החל לקרום עור וגידים. הוא חיבר מנשר והפיץ בין דיירי החושות, ובערב התכנסנו 4 גברים בהם אחד מהמארחים ו 3 נשים (עם עוד ארחי פרחי ובדואים שהצטרפו מידי פעם) ולאור הנרות וניצנוצי ה'פייסלים' דנו בכובד ראש בשורשיות האדם המשול לעץ אך לעד מחפש לנוד ומהו בעצם ההבדל בין להיות מקורקע לבית לבין להאחז בדבר מה בלי יכולת להרפות, הקושי לשחרר אחיזות ועד כמה אי השחרור מרחיק מהאושר. דיברנו על גישת הזן והבודהיזם לחיפוש אחר מקום שאין בו סבל ומשם גלשנו ליהדות ולרמב"ם. התחברנו לתחושות של עצמה ורגש שחשים כשמטיילים כשמצליחים בכל פעם להתחבר למקום חדש וחוזר חלילה במקום הבא. ואיך אם בכלל, נצליח לחוות עוצמות כאלו בחיי היומיום, במקום הקבע שלנו.
קראנו את שירו של שלום חנוך 'כי האדם עץ השדה', קראנו מתוך הספרים שצילום עטיפתם מצ"ב.
ג'ימי, הבדואי היפה סיכם בסוף שכל מה שנחוץ לנו באמת זה רק זוג רגליים טובות שיוליך אותנו לאן שנחפוץ. בחרתי לצטט השיר מפיו כלשונו:
"למה לי גמל? למה לי חמור? יש לי זוג רגליים לוקחים אותי לכל מקום.
בדואי בלי גמל כמו ישראלי בלי חשמל
בדואי בלי מדורה כמו ישראלי בלי חברה
ואיך נפלת על סיני ואיך סיני נפלה עלי
למה לי גמל ולמה לי חמור.."
תודה ליותם, מתן, נוי, שירה, בני וג'ימי כיף היה לחוות את הקסם עמכם תענוג לצפות בקשרים שנוצרו אחרי בעקבות הסרף.