מיכל בראון

לעמוד הפייסבוק של מיכלמיכל בראון
סרף "טראומה" בהנחיית מיכל בראון בביתה של מיכל וברק פ. בשוהם 13.1.2020.


התכנסנו לסרף לא-טראומטי על טראומה.

ברק פתח וקרא מתוך הספר "לנינגרד" של אנה ריד על הרעב בזמן המצור על העיר במהלך מלה"ע ה-2, ועל הטראומה שנגרמה בגלל המחסור המתמשך באוכל. השיחה לקחה אותנו לדיון על הטראומה היהודית בשנות המלחמה, ועל כך שזו טראומה רב-דורית. הסכמנו שהמחסור הקשה מכל משפיע על הדורות הבאים, ולא רק על הדור שחווה אותו.

ראובן קרא מתוך "איתי החיים משחק הרבה" של גרוסמן והחיבור בין טקסט זה וקודמו היה ברור. גם חרדת נטישה עלולה לגרום לטראומה רב-דורית, חשבנו, כפי שגרוסמן הראה לנו. עוד שוחחנו על כך שטראומה יכולה להישאר חבויה ולפרוץ שנים מאוחר יותר. השיחה התפתחה לכיוון אחר, על הרצון לחיות, גם מתוך חיים בצל טראומה. שאלנו מה יכול להקשות על היווצרה כמו גם על היכולת לשרוד אותה. סברנו שקשרים הדוקים עם חברים, משפחה, הם המפתח להישרדות.

מאיה, שאף היא הביאה את ספרו של גרוסמן, דווקא נמשכה אל קטע אחר, על הטראומה של נינה העיוורת, שמבינה שבמחנה בו נכלאה, ומכיון שכבר לא יכלה לסחוב סלעים, תכלית חייה היא לעשות צל לצמח. שוחחנו על הטראומה שנוצרה מהחפצה המוחלטת של הגיבורה, החפצה מחרידה ואכזרית במיוחד. עוד תהינו אם אין היא פוצעת עוד יותר בשל כך שנגרמה לאישה.

מיכל קראה שיר של חבצלת חבשוש, שיר על אישה שמפחדת, על אישה שנפגעת, ובמקום להפנות את חיצי הכעס על הפגיעה הנוראה החוצה, היא מפנה אותם פנימה, וכואבת עוד יותר, עד שחולה ומתה.

משם התפתחה השיחה למעשה התיעוד של הטראומה, על ידי הקבוצה, ההנכחה שלה, מתן התוקף, כחלק מתהליך הריפוי.

סימה קראה מספרה של אסתי וינשטיין "עושה כרצונו", והשיחה נסובה סביב הטראומה הכפולה שנגרמה לגיבורה, ראשית על ידי הבעל ושנית על ידי החברה בה חייה הסופרת, החסידות. עוד שוחחנו על הספרות ככלי לטיפול ולעזרה עצמית.

מירי קראה לנו מספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" על יום השחרור, קטע שעסק בחוסר היכולת של הניצולים להבין מה משמעות אותו מושג, "החירות". וגם שמחה לא יכלו לחוות, כאילו לא היו שייכים לעולם כלל.

קובי קרא מתוך "תחת שמי ארגמן" של מארק סליבן, סיפור אמיתי על נער איטלקי בזמן מלה"ע ה-2, קטע שעסק באשמת הניצולים שנותרו בחיים. עוד שוחחנו על האמונה ועל מה שקורה לה ועל יכולתה לנחם.

אני (מיכל בראון) קראתי קטע שכתבה בת זוג של לוחם שסובל מפוסט-טראומה, קטע שעסק בטראומה המשנית שנגרמת לבני משפחתו של הסובל, ועל המחיר שמשלמת הזוגיות שלו.

במהלך הסרף כולו, ישבנו לנו בסלון חמים ונעים, קבוצת אנשים תרבותיים וחביבים, ונשנשנו לנו אוכל טעים לרוב, כמיטב המסורת השוהמית. קשה היה שלא לראות את הפער ענק שרבץ לו בין נושא השיחה ובין התנאים בהם שוחחנו. היה סרף מאד מעניין, אבל אני הרגשתי שהיינו נעימים מדי. קשובים מדי. מאורגנים מדי. ואולי אם היינו משוחחים בתנאים קשים רק קצת יותר, אם היה לנו קר, או היינו רעבים, היה יוצא לנו סרף הרבה פחות חכם ואינטלקטואלי ונינוח, אלא סרף של שפיצים. ואז מה היה?

אני זוממת להזמין את המשתתפים החביבים לסיבוב שני, סרף על מנעמי החיים. אולי שם דווקא יהיה קשוח ותוקפני יותר.

וכמובן, תודה רבה לכם חברים, על שנעמתם לי, ועל חכמתכם, וכמובן תודה גדולה למיכל וברק שאירחו אותנו בהרבה טוב.

ניפגש בשמחות!