דוד גבאי

דוד גבאי
סרף "לבוש" בהנחיית אילון בביתו בתל אביב 25.12.2019


בַּחֹרֶף קַר לָהּ, קַר לָהּ מַמָּשׁ

היה קר וגשום מאד בחוץ, אז כולנו התלבשנו היטב לקראת הסרף אצל אילון ובהנחיתו בנושא "לבוש". מה היה לנו? אחרי חודש כבר קצת קשה לזכור, אבל עדיין נותרה תמונה ברורה מספיק כדי לסכם (והחלטנו לעשות זאת לפני שתטשטש עוד יותר).

הַכֹּל מְגֻחָךְ כָּל-כָּךְ.
אֲפִלּוּ הִיא צוֹחֶקֶת לָזֶה לִפְעָמִים.

אחרי סבב היכרות, שבו כל משתתף סיפר משהו על יחסו לבגדים, פתחה את סבב ההקראות שירלי בשיר משעשע מאת אלתרמן, "הצל". שיר על אדם שצלו גונב ממנו את בגדיו ומקלו ואפילו את פניו, ויוצא לרחוב. מחאות האיש נגד המתחזה המחוצף אינן עוזרות.
אחרי אלתרמן התייצב ובא ענק ספרות אחר, עגנון, שורד הקריאה מתוכו את "המלבוש": מעשה בחייט שמתקשה להשלים את המלבוש שהוטל עליו להכין לשר. כאן המלבוש הוא, בין שאר הפרשנויות, סמל לנשמת האדם.
עידית בחרה לקרוא שיר מאת מרים ילן-שטקליס, על ילדה ששונאת את השמלות היפות והרבות ("בוודאי מיליון") של אמא שלה, כי כל שמלה משמשת אותה לפעילות אחרת מחוץ לבית. מכל בגדי האם, הבת אוהבת רק את החלוק הישן. דיברנו על בגדים כזיכרון מייצג להורים, ועל התחושה העולה כאשר לובשים בגד של הורה שהלך לעולמו. בהמשך הסרף עלה גם הכיוון ההפוך – הזיכרונות שמעלים בגדי ילדים.
אני (דוד) הקראתי במלואו סיפור קצרצר מאת יוסל בירשטיין. במרכזו דימוי נשל הנחש – גם סוג של לבוש – שהמספר חש דחף להשיל מעליו ולהתחדש כליל, אך בסופו של דבר מסתפק בפיסת חיים זעירה, לא יותר מחיוך קטן של נערה, סיפור שעבורו הוא כטלאי חדש על בגד ישן.
לאה בחרה לקרוא מתוך "בין חברים", קובץ סיפורים מחיי הקיבוץ מאת עמוס עוז. הקטע תיאר את חייה של אישה הגרה עם אביה הקשיש, ומקפידה שלא יזניח את לבושו. היא עצמה מתלבשת בצורה שאינה אופיינית לחברי הקיבוץ – וכזה הוא גם אורח חייה בכלל.

הִיא רוֹצָה וָנִיל, הַרְבֵּה וָנִיל,
תֵּן לָהּ וָנִיל.
(וניל לא בטוח שנכלל בבופה העשיר שהוגש בסרף, אבל היו שלל מטעמים אחרים!).
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים

שחר הביא לנו גם קטע מספר של יוצר קאנוני, קיפלינג: קים. קטע העוסק בהוראות שמקבל קים – איש הביון הבריטי – במהלך נסיעת רכבת, כיצד להתלבש כדי לשחק דמות פקיר הודי.

אִם תִּרְצֶה לְהַבִּיט מִקָּרוֹב, יֵשׁ לָהּ חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת.
הִיא אוֹהֶבֶת חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת כִּי זֶה עַלִּיז.

נורית הקריאה (ואף חילקה לכולם!) את השיר "פורטרט" מאת דליה רביקוביץ, ששורות ממנו פזורות לאורך סיכום זה. החצאית המשובצת העליזה עומדת בניגוד לאופי העגום והמדוכא של הדוברת בשיר. אשה שתמיד קר לה, ו"הִיא תָּמִיד מִתְעַטֶּפֶת בְּמַשֶּׁהוּ וְנֶחְנֶקֶת". ומהו אותו וניל שהיא מבקשת מהנמען?
לצד כל השמות הגדולים, גם שירה מקורית היתה לנו בסרף – שיר פרי עטה של אמירה, שזה היה הסרף הראשון שלה. השיר שהקריאה דיבר על שמירת בגדי התינוקות של ילדיה, ומשמעותם עבורה.

הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים.
(מַה יֵּשׁ, אַתָּה לֹא קוֹרֵא?)

לא רק טקסטים אמנותיים היו לנו. הקטע האחרון היה כתבה מעיתון כלכלי שהקריא אילון, על הנזקים הסביבתיים שממיטה תעשיית האופנה. נחמד לקנות חולצה בזול ומכנסיים באחד פלוס אחד, אבל יש לתועפות הבגדים מחיר יקר, הנסתר מהעין. ומי שחושב לנקות את מצפונו על-ידי כך שיתרום את בגדיו הישנים לעניי אפריקה, שיידע שגם זה רק גורם לצרות.
לבשנו מעילים ויצאנו אל הלילה הגשום.